עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

מוזיקאי.
חברים
Space girlYN71juliאיירוNitzan nahonLucifer
IM ALBorn To DieתיאוMandyעלמהSurvives
sunshineפילוסופית משוגעתDo what I wantBlacKEyesנאיהישי ויסמן
Shiri don't careNAH TO THE AH TO THE NOOne bodyme-***TigerLily
MayuleThese HeavenSuzanשקדאופנה-meאני? מה אני מבינה? ;)
אליאנהבין הצלליםalison&jessאנונימיתמאיה נוימןEmo Life
ohmymesomeoneLee 18 leeits just me .cosmicBFFהדס
ZippersɛAngelɜAliceThelseocean
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון

בכיתי היום

12/08/2016 00:16
מאור ג'יגלבה
סרטן, אמא, מוזיקה, התמודדות
אחרי הרבה זמן שלא בכיתי. 

לא רציתי לכתוב היום, רציתי לתת לדברים לשקוע ולחכות כמה ימים - אבל החיים קורים מקצב שקצת קשה לעמוד בו.

אחרי שאתמול רק נרדמתי בשש וחצי בבוקר כשאני שומע את איתמר עוד מהדהד לי בראש וקורא לי יהיר ועיקש, התעוררתי באחד בצהריים הלכתי להתאמן, חזרתי והתאמנתי על הפסנתר עד שאמא שלי ביקשה ממני לקפוץ איתה לסופר לעזור לה בקניות.
כמה דברים על המערכת יחסים שלי עם אמא שלי :  1. אני בן יחיד - פה טמונה הבעיה
2. אני לא היתי מתוכנן - או שאולי פה בעצם היא טמונה?
3. בגיל 13 התחילה לי אלרגיה לפרווה (שניצלתי בצבא והוצאתי ככה מלא גימלים) ואחרי ביקור אצל חבר עם כלב חזרתי הביתה עם עינים אדומות ואמא שלי היתה בטוחה שאני משתמש בסמים.
4. בגיל 14 היה לי תיק במשטרה על שימוש בסמים - כאן בטוח יש בעיה.
5. כדאי שאני אפסיק עם הנקודות כי זה לא באמת יגמר.
בבגדול אני דיי אכזבה בשביל אמא שלי בתור ילד שציפו ממנו להיות מינימום מנתח בכיר מדען טייס ראש ממשלה ועוד כל מיני תפקידים סבירים אחרים ובמקום זה בחרתי להיות מה שאני באמת מאמין בו שלא יושב אחד לאחד עם הציפיות - כל זה בנוסף למצב שלה בעבודה עם שאר העובדים והמצב שלה ביחס לאחיות שלה הוביל אותה להיות אדם עם יכולת סבלנות מוגבלת. אני לא מאשים אותה אבל יש לה התניה פסיכולוגית כלפי הסביבה שכל פעם שקורה משהו שמרגיש שקצת מאיים על המציאות המאוד לא סבירה שלה היא מתגוננת בטונים צורמים ובהתקפי זעם כלפי הסובבים (בעיקר אני).
אתמול היה יום שונה, אני כבר הרבה זמן מנסה לעבוד על עצמי ולקחת את עצמי למקום יותר מאוזן בתור בנאדם, כי עוברת עליי תקופה קצת חשוכה, אז הרבה הרצאות של טד ואינספור סרטונים של possitive thinking גרמו לי (אחרי הרבה ניסיונות) להצליח לשבת ולייצר שיחה עם אמא שלי, אחת כזו שלא נגמרת תוך 2 דקות בצעקות. למען האמת 50 דק שהתחילו בטונים צורמים ובהאשמות מצידה כלפיי וכלפי הדרך בה אני מנהל את החיים שלי הפכה להיות שיחה של שיתוף ושל סקרנות עם שאלות של חקר במקום מחסומים וקירות של שיפוט.

הנקודה הכי גדולה שאני לקחתי מתוך הסרטונים והחקר שלי עם עצמי שאני שמח לשתף את כל מי שקורא את זה היא להפסיק להיות שיפוטיים לא כלפינו ולא פלכי הסובבים שנלנו, זה הרעל הכי גדול שיכול להיכנס לנו לגוף ולנשמה. במקום לשפוט אנשים ולהאשים צריך להתחיל להיות סקרן לגבי אנשים ולשאול שאלות!!!!!

אני דיי בטוח שהשיחה של אתמול היתה מה שגרמה לאמא שלי להרגיש מספיק נוח איתי כדי להזמין אותי ללכת ולעשות איתה קניות לבית ואני מהצד שלי שמחתי לעזור לה.
הקניות עצמם עברו בשלום, כשיצאנו מהסופר אמא שלי סיפרה לי שהיא לקחה את סבתא שלי, שהיא ב80 המאוחרות שלה, למרפאה לפני כמה ימים, אחרי שהם הלכו מהמרפאה היא לקחה אותה לאכול גלידה ולטיול קצר. משהו מאוד לא שגרתי, הטיולים של סבתא שלי הם בדרך כלל מהבית למרפאה ובחזרה בלי שום עצירות ביניים שכוללות אלמנטים של כייף בגלל קשיי הליכה והזיקנה - אוי הזיקנה הארורה.
היא סיפרה לי כמה שהיא הנהתה ואני חשבתי לעצמי לאזעזל אם כל יציאה של סבתא היתה מרגישה לה ככה.
ואז היא גם סיפרה לי למה היא עשתה את זה והשקיעה עוד קצת זמן עם אמא שלה הפעם.
סבתא שלי היא האישה שבאמת גידלה אותי ביחד עם סבא שלי שנפטר כשהיתי בן 12 בזמן שאמא שלי כל היום היתה בעבודה, עיראקית מבוגרת מהדור של פעם , כשהשמעתי לה דודו טסה מנגן שירים של אל-כוויתי היא ידעה את כל המילים ונהנתה יותר ממני.
לסבתא שלי גילו סרטן בדם, אין מה לעשות עם זה, אפילו אל אמרו לה. 
אני כבר הרבה מאוד זמן מתומדד עם המחשבה של כמה יהיה לי קשה כשהיא לא תיהיה כאן וכמה היא הדבר היחיד שמחזיק משפחה של 9 אחים ואחיות (של אמא שלי) ביחד ואחרי שהיא לא תיהיה המשפחה פשוט תתפרק. אבל מה שבאמת קשה לי זה לחשוב שבעוד כמה זמן תסמינים של המחלה המזדיינת הזאת יתחילו לתקוף אותה והיא כנראה גם תתאשפז שוב ולה לא יהיה מושג למה (בגיל הזה לעשות כימטרפיה כנראה יהרוג אותה יותר מהר מהמחלה).

אחרי שחזרנו מהקניות הלכנו לבקר את סבתא שלי, הביאו לה מטפלת חדשה כי הקודמת היתה מזעזעת וממש לא טיפלה בה בצורה ראויה, היא היתה כל כך מאושרת מזה, יכלת לראות שפתאום כייף לה שיש רוח חדשה בבית (גם אם זו מטפלת הודית פשוט מסודרת). היא שאלה אותי איך אני וניסיתי להראות שהכל בסדר, התחלנו לדבר וכששאלתי אותה איך היא מרגישה, הרגשתי מעוות כל כך שהיא אמרה לי שהיא מרגישה מצוין ושהיא שמחה שסוף סוף יש לה מטפלת חדשה.
למזלי סבתא שלי לא רואה טוב , אפילו כמעט עיוורת, תוך כדי השיחה שלנו הדמעות מהמחשבה שלה נעלמת לי מהחיים פשוט חנקו אותי, פיזית הגרון שלי פשוט נסתם, העיניים שלי היו אדומות כל כך ומפוצצות בדמעות. היא הרגישה שמשהו לא בסדר ושאלה אותי מה קרה? פחדתי לפתוח את הפה כדי שלא תצא יבבה, ניסתי לענות שהכל בסדר אבל היתי חנוק. פשוט קמתי והלכתי לשירותים נתתי לזה לצאת בשקט בשקט כדי שהיא לא תשמע כמה שניות וחזרתי לשם. סוריאליזם.

אני אוהב את סבתא שלי המון ואני יודע שהיום של קרב, בדיוק כמו של כולנו, אני רק רוצה שהיא תסבול כמה שפחות.

בעקבות השיחה של אתמול עם איתמר הבנתי שאני לא יכול לעבוד איתו על מוזיקה אבל הוא תמיד ישאר אח שלי. קיבלתי החלטה ואני הולך להתחיל לעבוד על EP באנגלית של שישה שירים היום כבר היתי אצל מפיק בבאר שבע ושבוע הבא אנחנו הולכים להתחיל לשבת ולבחור את השירים לאלבום.

זהו אני גמור להיום, גם לא ממש ישנתי אתמול. לילה טוב. מאור.
למטה תמונה של אמא שלי וסבתא.
הדסרות.
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: